משנת ארץ ישראל על משנה חולין ד׳:ג׳

3 לפי כתב-יד קופמן

4 בהמה שמת עוברה בתוך מעיה – כשהבהמה חיה, הושיט הרועה את ידו ונגע בו – זו עדות לטיפול ברמה גבוהה יחסית. הרועה מנסה חלץ את העובר ממעי האם, ולא ברור אם הצליח, אך הוא ידע כיצד לגשת לבעיה. יצוין שאין מעורבות של מומחה לבהמות, מעין המיילדת בבני אדם. בין בבהמה הטמאה בין בבהמה טהורה טהור – העובר נחשב לטרפה, וטרפה אינה מטמאת. רבי יוסה הגלילי אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור – בבהמת טרפה הוא נחשב לטרפה ובטמאה הרי הוא כנבלה. מבחינה משפטית אפשר שהשאלה היא האם העובר נחשב נבלה או טרפה. לעיל פ"ב מ"ד שנינו שמה שנפסל לאחר שחיטה הוא טרפה, ומה שנפסל קודם שחיטה, או בשעת השחיטה, הוא נבלה. לפי הסבר זה משנתנו חולקת על שתי הדעות במשנה לעיל, והיא עוסקת בנושא חדש. על כן עדיף להסביר שהשאלה היא האם העובר נחשב לבהמה בהיותו בבטן אמו. לדעת חכמים אין הוא בהמה אלא אבר של אמו אבר מן החי ואינו מטמא, ולדעת רבי יוסי הוא כאמו, וכשם שאם טהורה לאכילה אין נבלתה מטמאת כך גם בהמה טמאה מטמאת טומאת נבלה.

5 הבבלי מנמק את ההלכה שהעובר תמיד טהור בדרשת הכתוב שהעיקרון שלה הוא שהעובר אינו נחשב להולך על ארבע, ובלשוננו לא הגיע להיות בעל חיים. עוד אנו שומעים שם שההנחות העיקריות הן כבר מדור יבנה: "תניא, אמר רבי יונתן: נמתי לו לבן עזאי, למדנו נבלת בהמה טהורה שמטמאה, ונבלת בהמה טמאה שמטמאה. נבלת חיה טמאה שמטמאה; נבלת חיה טהורה לא למדנו מנין!..." ע ע"ב. אם כן ההלכה שבהמה טמאה שמתה מטמאת כנבלה, ובהמה טהורה שמתה אינה מטמאת, הייתה כבר ידועה ומקובלת בדור יבנה. אמנם זו מסורת מאוחרת, אבל לשונה והחכמים המשתתפים בה מעידים על קדמותה.

6 לעומת זאת, הדין באדם אישה שונה: האשה שמת ולדה בתוך מעיה הושיטה החייה – המיילדת, ובמקבילה בספרי זוטא יט יא, עמ' 306; יט טז, עמ' 311 היא מכונה "החכמה". את ידה ונגעה בו החייה טמאה טומאת שבעה – שכן הוולד נחשב כבר לאדם קטן. והאשה טהורה עד שיצא הוולד – ההסבר הפשוט הוא שהטומאה בלועה, וטומאה בלועה אינה מטמאת בבלי, עא ע"ב, שכן שנינו: "...שכל הבלועין באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורין. 2. הקיאן הבית טמא מת" תוס', אהלות פי"ב ה"ג, עמ' 609. הניסוח כמובן משפטי, אבל אפשר שבימי התנאים הקדומים טרם עוצב העיקרון מבחינה משפטית ולכן אנו מוצאים לו חריגים, וסתם המשנה שם אהלות פי"א מ"ז סבורה שבלוע מטמא, או שלפחות הדבר שנוי במחלוקת. באהלות שם דנו בנושא בהרחבה, ולא נרחיב בכך כאן. נוסיף רק שלמרות ההלכה במשנתנו המדרש פוסק אחרת: "...פרט לאשה שמת עוברה בתוך מעיה. ומנין אף חכמה שהושיטה ידה לתוך מעיה של אשה תהא טמאה? ת"ל כל 'הנוגע', יכול כל הימים שהחכמה טמא אף האשה תהא טמאה? אמרת 'הוא יתחטא', פרט לזה אשר יגע פרט לזה" ספרי זוטא, יט טז, עמ' 312-311. אם כן בספרי זוטא עובר אדם מטמא, וכן במדרש האמוראי: "תמן תנינן האשה שמת וולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו, החיה, טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד" פסיקתא דרב כהנא, ד פרה אדומה א, עמ' 54 ומקבילות מדרשיות. נראה שלפחות מבחינתם של התנאים המדרש מייצג את המצב. הלימוד מהמילה "נוגע" מסביר את ההלכה. העובר במעי אמו בלוע, ומה שאיננו רואים אינו קיים. אבל אם המיילדת נגעה בטומאה – אי אפשר להגדיר את מה שנגעה בו כמה שאינו נמצא. יש כאן הלכה שאין בה היגיון משפטי, ובמדרש האמוראי היא גם אינה מוצגת כנובעת מהכתוב.

7 בבבלי מצויה גם דרך הסבר שונה המתעלמת מהעולם ההלכתי המבוסס על "בלוע": "אלא אמר רבא: פומבדיתאי ידעי טעמא דהא מילתא, ומנו – רב יוסף; דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: טומאה זו אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים. מאי אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים? דלא תימא אליבא דרבי עקיבא דאמר: עובר במעי אשה – טמא, אלא אפילו לרבי ישמעאל דאמר: עובר במעי אשה – טהור, גזרו בה טומאה מדרבנן. מאי טעמא? אמר רב הושעיא: גזירה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור" עב ע"א. אם כן יש מחלוקת עקרונית אם עובר במעי אמו טמא מחשש גזרה מיוחדת, או טהור, וממילא נבין שהמשנה נוקטת בעמדת ביניים שהעובר במעי האם טהור, אך בנגיעה טמא.

8 האם המדרשים הללו יחלקו גם על עובר בהמה? איננו יודעים.

9 מכל מקום, העובר האנושי נחשב בן אדם כבר בזמן ההיריון. מגיל ארבעים או שמונים יום הוא בכור פוטר מבכורה ומפדיון הבן – בכורות פ"ח מ"א, הוא מטמא בהיותו בבטן אמו אם מת לפני הלידה, והאם טמאה ויושבת בדמי טהרה כאילו הייתה הלידה תקינה נידה פ"ג מ"ז ועוד. ההגדרה ממתי הוולד נחשב לאדם קטן אדם בכוח, אם כי עדיין איננו אדם בפועל שנויה במחלוקת, אך ברור שבאמצע החודש השלישי הוא כבר נחשב לאדם.